תכנים נוספים שפורסמו על יורם בר סיני ז"ל:
מתוך דף הזיכרון של קיבוץ בארי:
בן אברהם למשפחת בוריסוניק ומרים לבית אקשטיין, בן כיתת דרור, בן בארי.
יורם נולד ביולי 1948, בעיצומה של מלחמת השחרור. הקיבוץ הצעיר עלה על הקרקע בנגב הצפוני, מול עזה, בליל י"א הנקודות, יום כיפור 1946. בנחביר היו רק גברים ורווקות. הנשים הנשואות והילדים נשארו במחנה ההכשרה בגדרה, ושם היתה גם מרים עם האח הבכור אודי. בכורח הנסיבות, ירדה מרים לנגב להחליף את החובש. היא כבר היתה בהריון מתקדם, וכשהופיעו הצירים הראשונים פינו אותה בקומנדקר לרחובות. הנהג הוריד אותה בתחילת כביש הגישה של בית החולים, ועד שהגיעה אל בית היולדות יורם כבר כמעט יצא בכוחות עצמו.
יורם נולד למציאות של לינה המשותפת, עד כדי כך שהוא ומאירה חלקו מיטת תינוק. ב-1951 עבר הקיבוץ לישוב הקבע. הנשים והילדים הגיעו במשאיות מגדרה, יחד עם מיטות הברזל ומזרוני הקש. ההורים הצעירים גרו באוהלים, בתוספת חבר ("פרימוס"). הילדים שוכנו באחד משני הבתים הנטושים שנשארו בשטח, וראו את השלג הראשון והאחרון שירד בקיבוץ. באחד הלילות הגיעו פדאיון מעזה, וגנבו את המעילים. לאמא היה קשה, אבל יורם חגג את החינוך המשותף. הוא היה ילד חברותי במידה, נותן אמון בעולם ושמח בחלקו. אהב להסתובב בחצר המשק כשהוא הולך על הידיים, רץ וקופץ, סקרן. רבקה'לה, הגננת של גן א', הפליאה אותו בסיפוריה. כמו כל ילדי הקיבוץ, היה שותף למה שקורה במשק: המלטות ברפת, עבודות השדה, גיוסי קטיף במטעים. אבא בוריס, שהיה אסטרונום חובב, גילה לו את שמות הכוכבים ואת דרכם בשמיים. אצל סבא וסבתא בנשר ראה לראשונה בית כנסת ומסעדה, ושלושת אחיו סיפקו הזדמנויות רבות להתכתשות נמרצת.
כיתת דרור היתה הכיתה השלישית של הקיבוץ הצעיר. קבוצה גדולה של בני משק, עם מעט ילדי חוץ מתחלפים. יורם היה תלמיד טוב וילד ממושמע. הוא למד מחסיה המטפלת לשטוף רצפה גם בפינות, עמד בכל 13 המשימות של שנת בר-המצווה (כולל תפירת כפתור), ובגלל שהתאמן בכתיבה גרפית אולי היה זה הוא שכתב את השלט: "נשבענו לדגל שאתו ללא חת".
מובן מאליו שיצא לקורס הדרכה של התנועה, ושם הכיר חברים שילוו אותו בצבא ולאורך כל חייו. הוא אהב את יום העבודה בענפים, וכך למד קצת מכל דבר: נגרות, אינסטלציה, מסגרות, מכונאות רכב, חליבה. כדרך הקיבוצניקים של אז, יצא מבית הספר עם ידיעה עמומה של לוח הכפל, אבל עם הכרות מעמיקה עם שלושת הכרכים של תולדות תנועת הפועלים. בין לבין למד לנגן במנדולינה ובגיטרה, עשה קורס ציור, גידל בלורית מפוארת, וידע להחנות טרקטור עם עגלה ברוורס.
בשנת השירות השלישית היה מדריך בקן נוער העובד בחולון, ומשם המשיך לצבא. יורם התגייס לסיירת של חטיבה שבע, ושוב חגג. הוא אהב את הג'יפים, את השטח, ואת ההווי העליז שנוצר בפלוגה. הוא תרם את חלקו: צייר קריקטורות של החבר'ה ושל המפקד שלמה באום שהגיע מה 101 המיתולוגית. החבר'ה סמכו על יכולת הניווט הטבעית שלו, על המדורות שידליק, ועל הקפה שהכין בכל חנייה אפשרית. והיו גם נקניקי השוקולד שאמא מרים שלחה מהקיבוץ.
אחרי השחרור חזר יורם למשק והחליף את עמרי בריכוז המטעים. הוא למד לשלוף זחלי סס מעצי המשמש, לדלל פרחי אפרסקים, ולארגן גיוסים לקטיף. הוא היה שזוף ויפה מתמיד. כך פגשה אותו נילי, אשתו לעתיד. שניהם הגיעו לחתונה של אריאל, הוא מצד החתן והיא מצד הכלה. כשראתה אותו הולך מולה, צוהל לקראת הפגישה עם החברים, לא יכלה לעמוד בפיתוי ועצרה אותו. ביקשה שיפרוש את כפות ידיו ואמרה: אם אין לך טבעת, אני רוצה להתחתן איתך. בתמימותו, לא ידע שהיא מתכוונת ברצינות.
בינתים התחיל יורם ללמוד במכינה לקראת הטכניון. כשפרצה מלחמת יום כיפור גוייס למילואים. שמונה חודשים ישב בדיונות של טסה, ועוזיאל עזר לו ללמוד לקראת בחינות הכניסה לארכיטקטורה. הוא התפלא ושמח כשהתקבל. הלימודים נמשכו חמש שנים. במהלכן התחתן, והפך אבא למיכאל ורותי. כל שבועיים היה חוזר עם המשפחה הביתה, עושה תורנות שבת ברפת, תורנות ריכוז אסיפות, ואיקסים בפרדס או גיוסים בכותנה. כשחזרו למשק, קיבל מאשתו אולטימטום: או שיבטלו את הלינה המשותפת, או שחוזרים לחיפה.
יורם הבין היטב במה מדובר, ובכל זאת הרים את הפרויקט: שיחות, חוגי דיון, שכנוע הותיקים, פוליטיקה מקומית, בדיקת התכנות כלכלית, דין התנועה, וכל מה שצריך. מקץ שנה התקבלה באסיפה ההחלטה: עוברים. התנאים: בונים לכולם תוספת חדר, המעבר יתרחש ביום אחד, והשירותים הציבוריים יהיו ברמה יותר גבוהה מהבתים הפרטיים. כך היה. יוחאי היה בן שלוש ביום שיצא מעופרים, נועה כבר נולדה ללינה המשפחתית.
יורם תכנן את הרחבת הבתים, ובמקביל נדרש לעבוד בבניין, כי מי שחוזר מהלימודים צריך לתת שנה למשק. הוא השקה בטון, למד מברנדי איך מפקחים על ביצוע תוכניות אדריכליות, וגם הדריך את כיתת דגן. כתום השנה, הודיעו לו שהמחנך של כיתת חרוב ברח, והוא חייב להחליף אותו. האדריכלות תחכה עוד שנה. סוף סוף התחיל את העבודה במחלקה לתכנון. ויטוריו קורילנדי חנך אותו. הוא אהב לצייר בתים ועצים בעפרון 6B , לצבוע מפות בטושים מיוחדים, ולהתבונן בסט הרפידוגרפים המפואר שלו בימים שעוד מחקו דיו מניירות הפרגמנט בעזרת סכין יפני.
לימים התמקצע בתכנון ישובים, ידע על בוריו את חוק התכנון והבניה, שלט בפוליטיקה של ועדות התכנון האיזוריות והארציות, וליווה קיבוצים רבים בתהליך המייגע של אישור תכנית הבינוי. ההתמחות בתכנון ישובים חקלאיים הובילה אותו לאפריקה. הפרויקט האהוב עליו היה אלדאה נובה, כפר באנגולה שרצו להקים בו קואופרטיב חקלאי לחיילים משוחררים משני צידי מלחמת האזרחים. במרחק לא גדול תכנן ובנה גם שכונה לעשירים הגולים שחזרו הביתה. היו עוד פרויקטים, וחלומות על פרויקטים, במקומות נוספים – מסנגל ועד סין, אבל הבית שהכי אהב הוא דפוס בארי. במיוחד התלהב מהיכולת להקים את אתר כלנית – מחלקת כרטיסי האשראי החדשה – המאובטח על פי תקן בינלאומי עב כרס, וכל זה בתוך 100 ימים בלבד.
בחייו הפרטיים היה יורם אסטרונאוט חביב. הרוב סלחו לו על האיחורים ועל פיזור הנפש. אהבו את חכמתו, עדינותו, שלוות הנפש שלו, ויכולתו הנדירה לא לריב עם אף אחד אף פעם. הוא פשוט לא השתתף במאבקי כח או אינטרסים. איש הגון, קיבוצניק מהסוג שאליו התכוונו הוגי החינוך המשותף: איש עבודה, אדם שיתופי, בעל תודעה סוציאליסטית וערנות פוליטית, ויחד עם זאת אינדיבידואל יוצר.
"סבא יכול הכל", אהב להגיד כששאלו אותו אם הוא יכול לתקן משהו. בבוקר יום שבת, כשהסתבר שמחבלים חדרו לקיבוץ, יורם לקח את האקדח האוטומטי שקיבל מסבא יהושע, עלה על האופניים ונסע לבית של רותי, במרחק חצי קיבוץ. הוא הלך למרפסת, בחר נקודת תצפית טובה על המדרגות, עמד עם קפה ביד אחת ועם אקדח ביד השניה, ונהרג כשהוא מנסה לעצור פלישה של 7 מחבלים לביתם של בתו ונכדיו.
בן 75 במותו. כך נזכור.
על פרויקט העצים יספרו העצים עצמם. חלקם בני עשר, הכי גבוהים הם אלו שנטע בקצה שורות החוחובה, כדי לחבר אותם לעטיני צינורות ההשקייה. בהתחלה נתמכו בסנדות, וסומנו בצבע אחר לכל שנה. בכל טיול אופניים בדק את מצבם, ופעם בשבועיים או שלושה היה יוצא עם המיול האדום וחביות המים הכחולות, המסור החשמלי שרכש לאחרונה, ומזמרה משובחת.
הוא טיפל בכל עץ עד שהיה גבוה ממנו בראש, ואז הוציא אותו לעצמאות כלכלית. לימים, הצטרפו לפרויקט דן והנכדים, וחברים מהקיבוץ ומהפלוגה.
בחלקת החרובים שנטע, במזלג שבין הדרך העולה לנחאביר לבין דרך הביצורים, תהייה מנוחתו.
תכנים נוספים שפורסמו על יורם בר סיני ז"ל:
מתוך דף הזיכרון של קיבוץ בארי:
בן אברהם למשפחת בוריסוניק ומרים לבית אקשטיין, בן כיתת דרור, בן בארי.
יורם נולד ביולי 1948, בעיצומה של מלחמת השחרור. הקיבוץ הצעיר עלה על הקרקע בנגב הצפוני, מול עזה, בליל י"א הנקודות, יום כיפור 1946. בנחביר היו רק גברים ורווקות. הנשים הנשואות והילדים נשארו במחנה ההכשרה בגדרה, ושם היתה גם מרים עם האח הבכור אודי. בכורח הנסיבות, ירדה מרים לנגב להחליף את החובש. היא כבר היתה בהריון מתקדם, וכשהופיעו הצירים הראשונים פינו אותה בקומנדקר לרחובות. הנהג הוריד אותה בתחילת כביש הגישה של בית החולים, ועד שהגיעה אל בית היולדות יורם כבר כמעט יצא בכוחות עצמו.
יורם נולד למציאות של לינה המשותפת, עד כדי כך שהוא ומאירה חלקו מיטת תינוק. ב-1951 עבר הקיבוץ לישוב הקבע. הנשים והילדים הגיעו במשאיות מגדרה, יחד עם מיטות הברזל ומזרוני הקש. ההורים הצעירים גרו באוהלים, בתוספת חבר ("פרימוס"). הילדים שוכנו באחד משני הבתים הנטושים שנשארו בשטח, וראו את השלג הראשון והאחרון שירד בקיבוץ. באחד הלילות הגיעו פדאיון מעזה, וגנבו את המעילים. לאמא היה קשה, אבל יורם חגג את החינוך המשותף. הוא היה ילד חברותי במידה, נותן אמון בעולם ושמח בחלקו. אהב להסתובב בחצר המשק כשהוא הולך על הידיים, רץ וקופץ, סקרן. רבקה'לה, הגננת של גן א', הפליאה אותו בסיפוריה. כמו כל ילדי הקיבוץ, היה שותף למה שקורה במשק: המלטות ברפת, עבודות השדה, גיוסי קטיף במטעים. אבא בוריס, שהיה אסטרונום חובב, גילה לו את שמות הכוכבים ואת דרכם בשמיים. אצל סבא וסבתא בנשר ראה לראשונה בית כנסת ומסעדה, ושלושת אחיו סיפקו הזדמנויות רבות להתכתשות נמרצת.
כיתת דרור היתה הכיתה השלישית של הקיבוץ הצעיר. קבוצה גדולה של בני משק, עם מעט ילדי חוץ מתחלפים. יורם היה תלמיד טוב וילד ממושמע. הוא למד מחסיה המטפלת לשטוף רצפה גם בפינות, עמד בכל 13 המשימות של שנת בר-המצווה (כולל תפירת כפתור), ובגלל שהתאמן בכתיבה גרפית אולי היה זה הוא שכתב את השלט: "נשבענו לדגל שאתו ללא חת".
מובן מאליו שיצא לקורס הדרכה של התנועה, ושם הכיר חברים שילוו אותו בצבא ולאורך כל חייו. הוא אהב את יום העבודה בענפים, וכך למד קצת מכל דבר: נגרות, אינסטלציה, מסגרות, מכונאות רכב, חליבה. כדרך הקיבוצניקים של אז, יצא מבית הספר עם ידיעה עמומה של לוח הכפל, אבל עם הכרות מעמיקה עם שלושת הכרכים של תולדות תנועת הפועלים. בין לבין למד לנגן במנדולינה ובגיטרה, עשה קורס ציור, גידל בלורית מפוארת, וידע להחנות טרקטור עם עגלה ברוורס.
בשנת השירות השלישית היה מדריך בקן נוער העובד בחולון, ומשם המשיך לצבא. יורם התגייס לסיירת של חטיבה שבע, ושוב חגג. הוא אהב את הג'יפים, את השטח, ואת ההווי העליז שנוצר בפלוגה. הוא תרם את חלקו: צייר קריקטורות של החבר'ה ושל המפקד שלמה באום שהגיע מה 101 המיתולוגית. החבר'ה סמכו על יכולת הניווט הטבעית שלו, על המדורות שידליק, ועל הקפה שהכין בכל חנייה אפשרית. והיו גם נקניקי השוקולד שאמא מרים שלחה מהקיבוץ.
אחרי השחרור חזר יורם למשק והחליף את עמרי בריכוז המטעים. הוא למד לשלוף זחלי סס מעצי המשמש, לדלל פרחי אפרסקים, ולארגן גיוסים לקטיף. הוא היה שזוף ויפה מתמיד. כך פגשה אותו נילי, אשתו לעתיד. שניהם הגיעו לחתונה של אריאל, הוא מצד החתן והיא מצד הכלה. כשראתה אותו הולך מולה, צוהל לקראת הפגישה עם החברים, לא יכלה לעמוד בפיתוי ועצרה אותו. ביקשה שיפרוש את כפות ידיו ואמרה: אם אין לך טבעת, אני רוצה להתחתן איתך. בתמימותו, לא ידע שהיא מתכוונת ברצינות.
בינתים התחיל יורם ללמוד במכינה לקראת הטכניון. כשפרצה מלחמת יום כיפור גוייס למילואים. שמונה חודשים ישב בדיונות של טסה, ועוזיאל עזר לו ללמוד לקראת בחינות הכניסה לארכיטקטורה. הוא התפלא ושמח כשהתקבל. הלימודים נמשכו חמש שנים. במהלכן התחתן, והפך אבא למיכאל ורותי. כל שבועיים היה חוזר עם המשפחה הביתה, עושה תורנות שבת ברפת, תורנות ריכוז אסיפות, ואיקסים בפרדס או גיוסים בכותנה. כשחזרו למשק, קיבל מאשתו אולטימטום: או שיבטלו את הלינה המשותפת, או שחוזרים לחיפה.
יורם הבין היטב במה מדובר, ובכל זאת הרים את הפרויקט: שיחות, חוגי דיון, שכנוע הותיקים, פוליטיקה מקומית, בדיקת התכנות כלכלית, דין התנועה, וכל מה שצריך. מקץ שנה התקבלה באסיפה ההחלטה: עוברים. התנאים: בונים לכולם תוספת חדר, המעבר יתרחש ביום אחד, והשירותים הציבוריים יהיו ברמה יותר גבוהה מהבתים הפרטיים. כך היה. יוחאי היה בן שלוש ביום שיצא מעופרים, נועה כבר נולדה ללינה המשפחתית.
יורם תכנן את הרחבת הבתים, ובמקביל נדרש לעבוד בבניין, כי מי שחוזר מהלימודים צריך לתת שנה למשק. הוא השקה בטון, למד מברנדי איך מפקחים על ביצוע תוכניות אדריכליות, וגם הדריך את כיתת דגן. כתום השנה, הודיעו לו שהמחנך של כיתת חרוב ברח, והוא חייב להחליף אותו. האדריכלות תחכה עוד שנה. סוף סוף התחיל את העבודה במחלקה לתכנון. ויטוריו קורילנדי חנך אותו. הוא אהב לצייר בתים ועצים בעפרון 6B , לצבוע מפות בטושים מיוחדים, ולהתבונן בסט הרפידוגרפים המפואר שלו בימים שעוד מחקו דיו מניירות הפרגמנט בעזרת סכין יפני.
לימים התמקצע בתכנון ישובים, ידע על בוריו את חוק התכנון והבניה, שלט בפוליטיקה של ועדות התכנון האיזוריות והארציות, וליווה קיבוצים רבים בתהליך המייגע של אישור תכנית הבינוי. ההתמחות בתכנון ישובים חקלאיים הובילה אותו לאפריקה. הפרויקט האהוב עליו היה אלדאה נובה, כפר באנגולה שרצו להקים בו קואופרטיב חקלאי לחיילים משוחררים משני צידי מלחמת האזרחים. במרחק לא גדול תכנן ובנה גם שכונה לעשירים הגולים שחזרו הביתה. היו עוד פרויקטים, וחלומות על פרויקטים, במקומות נוספים – מסנגל ועד סין, אבל הבית שהכי אהב הוא דפוס בארי. במיוחד התלהב מהיכולת להקים את אתר כלנית – מחלקת כרטיסי האשראי החדשה – המאובטח על פי תקן בינלאומי עב כרס, וכל זה בתוך 100 ימים בלבד.
בחייו הפרטיים היה יורם אסטרונאוט חביב. הרוב סלחו לו על האיחורים ועל פיזור הנפש. אהבו את חכמתו, עדינותו, שלוות הנפש שלו, ויכולתו הנדירה לא לריב עם אף אחד אף פעם. הוא פשוט לא השתתף במאבקי כח או אינטרסים. איש הגון, קיבוצניק מהסוג שאליו התכוונו הוגי החינוך המשותף: איש עבודה, אדם שיתופי, בעל תודעה סוציאליסטית וערנות פוליטית, ויחד עם זאת אינדיבידואל יוצר.
"סבא יכול הכל", אהב להגיד כששאלו אותו אם הוא יכול לתקן משהו. בבוקר יום שבת, כשהסתבר שמחבלים חדרו לקיבוץ, יורם לקח את האקדח האוטומטי שקיבל מסבא יהושע, עלה על האופניים ונסע לבית של רותי, במרחק חצי קיבוץ. הוא הלך למרפסת, בחר נקודת תצפית טובה על המדרגות, עמד עם קפה ביד אחת ועם אקדח ביד השניה, ונהרג כשהוא מנסה לעצור פלישה של 7 מחבלים לביתם של בתו ונכדיו.
בן 75 במותו. כך נזכור.
על פרויקט העצים יספרו העצים עצמם. חלקם בני עשר, הכי גבוהים הם אלו שנטע בקצה שורות החוחובה, כדי לחבר אותם לעטיני צינורות ההשקייה. בהתחלה נתמכו בסנדות, וסומנו בצבע אחר לכל שנה. בכל טיול אופניים בדק את מצבם, ופעם בשבועיים או שלושה היה יוצא עם המיול האדום וחביות המים הכחולות, המסור החשמלי שרכש לאחרונה, ומזמרה משובחת.
הוא טיפל בכל עץ עד שהיה גבוה ממנו בראש, ואז הוציא אותו לעצמאות כלכלית. לימים, הצטרפו לפרויקט דן והנכדים, וחברים מהקיבוץ ומהפלוגה.
בחלקת החרובים שנטע, במזלג שבין הדרך העולה לנחאביר לבין דרך הביצורים, תהייה מנוחתו.
