הסיפור התפרסם בדף הטוויטר של הקרן למנהיגות ציונית:
אליקים, אליאק בפי חבריו ואחיו, נולד וגדל בקריית ארבע. בצבא שירת בגולני ואחרי השחרור למד בישול והשתלב בענף המסעדות והפנאי. חודשים ספורים לפני השבעה באוקטובר עבר לגור בתל אביב. במסיבה ברעים עבד כמאבטח לא חמוש. בשש וחצי בבוקר, כשהחלה הרעשת רקטות, התבקשו המבלים על ידי המארגנים להתפזר. המבלים יצאו במכוניותיהם משטח המסיבה לכביש, מרחק של כ 400 מטר, שם חיכו להם מחבלי החמאס שטבחו בהם ללא רחם.
הכביש הפך לזירת קטל ואליקים ליבמן מצא עצמו מחלץ פצועים והרוגים מאזור הכביש אחורה, אל נקודת איסוף מאולתרת שהוקמה בתוך היער. כך חילץ הלוך ושוב, נכנס שוב ושוב אל קו האש, במשך למעלה משעתיים. בשעה תשע שלח לאביו מיקום, התקשר אליו ולחש לו שהוא מוקף במחבלים בטנדרים ובאופנועים הטובחים במשתתפי המסיבה, שישנם פצועי ירי רבים ואין אף כוח ישראלי בסביבה.
במשך שש שעות תמימות, משש וחצי בבוקר עד שתיים וחצי בצהריים, היו לאליקים ליבמן אינספור הזדמנויות להציל את עצמו. ככל שחלף הזמן ומספר הניצולים שחילץ הלך וגבה לעשרות רבות, היתה לו גם ההצדקה המלאה להיחלץ. הוא בחר אחרת. על אף שלא היה חמוש, בחר לחזור אל התופת שוב ושוב ולהציל עוד ועוד צעירות וצעירים חסרי אונים. בשלס מסוים ארגן עם חבריו המאבטחים קבוצה יחסית גדולה של צעירים, והוביל אותם כ 400 מטר מערבה, לכיוון הגבול, למסתור. בדרך לשם ראו בשטח שתי צעירות. אחת פצועה קשה מאד, אחת שכבר מתה מפצעיה. אחרי שמיקמו את הקבוצה במסתור, אליקים אמר: בואו נלך להביא אותן. הלכו להביא את הפצועה והניחו אותה בכפל קרקע, סמוך למסתור הקבוצה הגדולה.
אליקים אמר: בואו נלך להביא גם את הגופה. חבריו אמרו לו – עזוב, מסוכן, השטח שורץ מחבלים. אליקים ענה: 'זו בת ישראל, מגיע לה קבר, שלא יחטפו לנו אותה', ויצא להביא את הגופה. הוא לא חזר. עשרה ימים נחשב לנעדר, עד שקצין צה"ל בישר למשפחתו שנחטף לעזה. שני אחיו לוחמים ברצועה, אחד עם סיירת גבעתי, השני עם סיירת נח"ל. הם משאירים לו על קירות הבתים והמבנים כתובות עידוד בעברית ובערבית. "אליאק אנחנו באים", "אליאק אנחנו בדרך" וכתובות נוספות.
הסיפור התפרסם בדף הטוויטר של הקרן למנהיגות ציונית:
אליקים, אליאק בפי חבריו ואחיו, נולד וגדל בקריית ארבע. בצבא שירת בגולני ואחרי השחרור למד בישול והשתלב בענף המסעדות והפנאי. חודשים ספורים לפני השבעה באוקטובר עבר לגור בתל אביב. במסיבה ברעים עבד כמאבטח לא חמוש. בשש וחצי בבוקר, כשהחלה הרעשת רקטות, התבקשו המבלים על ידי המארגנים להתפזר. המבלים יצאו במכוניותיהם משטח המסיבה לכביש, מרחק של כ 400 מטר, שם חיכו להם מחבלי החמאס שטבחו בהם ללא רחם.
הכביש הפך לזירת קטל ואליקים ליבמן מצא עצמו מחלץ פצועים והרוגים מאזור הכביש אחורה, אל נקודת איסוף מאולתרת שהוקמה בתוך היער. כך חילץ הלוך ושוב, נכנס שוב ושוב אל קו האש, במשך למעלה משעתיים. בשעה תשע שלח לאביו מיקום, התקשר אליו ולחש לו שהוא מוקף במחבלים בטנדרים ובאופנועים הטובחים במשתתפי המסיבה, שישנם פצועי ירי רבים ואין אף כוח ישראלי בסביבה.
במשך שש שעות תמימות, משש וחצי בבוקר עד שתיים וחצי בצהריים, היו לאליקים ליבמן אינספור הזדמנויות להציל את עצמו. ככל שחלף הזמן ומספר הניצולים שחילץ הלך וגבה לעשרות רבות, היתה לו גם ההצדקה המלאה להיחלץ. הוא בחר אחרת. על אף שלא היה חמוש, בחר לחזור אל התופת שוב ושוב ולהציל עוד ועוד צעירות וצעירים חסרי אונים. בשלס מסוים ארגן עם חבריו המאבטחים קבוצה יחסית גדולה של צעירים, והוביל אותם כ 400 מטר מערבה, לכיוון הגבול, למסתור. בדרך לשם ראו בשטח שתי צעירות. אחת פצועה קשה מאד, אחת שכבר מתה מפצעיה. אחרי שמיקמו את הקבוצה במסתור, אליקים אמר: בואו נלך להביא אותן. הלכו להביא את הפצועה והניחו אותה בכפל קרקע, סמוך למסתור הקבוצה הגדולה.
אליקים אמר: בואו נלך להביא גם את הגופה. חבריו אמרו לו – עזוב, מסוכן, השטח שורץ מחבלים. אליקים ענה: 'זו בת ישראל, מגיע לה קבר, שלא יחטפו לנו אותה', ויצא להביא את הגופה. הוא לא חזר. עשרה ימים נחשב לנעדר, עד שקצין צה"ל בישר למשפחתו שנחטף לעזה. שני אחיו לוחמים ברצועה, אחד עם סיירת גבעתי, השני עם סיירת נח"ל. הם משאירים לו על קירות הבתים והמבנים כתובות עידוד בעברית ובערבית. "אליאק אנחנו באים", "אליאק אנחנו בדרך" וכתובות נוספות.
האתר נועד לתיעוד והנצחת אירועי השביעי באוקטובר. נשמח לעזרתכם הפעילה בשליחת מידע חדש או עדכון/תיקון מידע קיים.
אם זיהיתם תוכן שיש לכם עליו זכויות יוצרים, אנא שלחו לנו פניה ונסיר אותו או נשייך אותו אליכם, בהתאם לבקשתכם.
נדרש שיקול דעת בכניסה לתכנים הנושאים סימן של אזהרת צפייה.
