הסיפור התפרסם בדף הטוויטר של הקרן למנהיגות ציונית:

עידו סומך הוא נהג טנק בשירות סדיר, בפלוגת 'מלכות החרמון' מגדוד 77 בחטיבה 7. בבוקר השבעה באוקטובר מצא עצמו סומך לבדו במסע כאוטי של לחימה והישרדות, במהלכו הרג אינספור מחבלים והציל את חייהם של מאות אזרחים. זה סיפורו, כפי שסיפרו בעצמו:

"בסביבות 7 בבוקר הוקפצנו להתראת 'גשם סגול' (התראת ירי פצמ"רים ורקטות). נכנסנו לטנקים ושמענו בקשר שמחבלים רבים מתקרבים לגדר. נסענו, טנק המ"מ שלי והטנק שלנו, לעמדות אש. הוא נסע לעמדה 106 ואנחנו נסענו לגדר לעמדה 91. בגדר נתקלנו בסביבות ה 10-15 מחבלים. חיסלנו אותם עם פגזים ודרסתי אחד. אחרי שחיסלנו אותם, עשרות מחבלים התחילו להיכנס לשטח הארץ. הם ירו טיל נ״ט על הטנק שלי, ומפקד הטנק שלי, שי לוינסון, עף מהטנק וככל הנראה נהרג.

התותחן שלי, אריאל אליהו, נשאר בטנק אבל באותו זמן נראה כמת. הטען שלי, אופיר טסטה, עף גם הוא מהטנק. חלקו האחורי של הטנק עלה באש וחשבתי שגם הוא נהרג. הטנק התמלא עשן. פתחתי מדף נהג וברחתי עם הטנק תחת אש טילי נ״ט ללא הפסקה. התחלתי לנסוע לכיוון המדינה. בדרך עצרתי לבדוק אם התותחן שלי במקרה עדיין בחיים. כשעצרתי הטען שלי, אופיר, צעק לי ״סומך!״ והבנתי שהוא בחיים.

יצאתי מהר מתא הנהג וראיתי אותו שוכב על הצריח מלא בכוויות מכף רגל ועד ראש ובסוג של הלם קרב. אמרתי לו להיכנס לטנק ובדקתי את אריאל התותחן, שהיה עם דופק ונשימה חלשים מאד. ניסיתי לחלץ אותו מהטנק בזמן שהטען, אופיר, על הצריח. שמתי לב שככל שאני מושך אותו, אני מוריד ממנו את עורו השרוף. אופיר, על הצריח, קלט דויד (דגם ג'יפ צה"לי ממוגן) מתקרב לכיווננו. סימנו לדויד לעצור כדי שיעזור לנו. הוא עצר לידנו ויצאו ממנו 2 מחבלים. הטען אופיר קפץ חזרה לטנק וצעק לי "זה מחבל!".

נכנסתי מהר לתא הנהג, דרסתי אותו ואת הדויד ונמלטנו משם. המחבל השני פתח עלינו באש אך לא פגע בנו. בסופו של דבר לאחר נסיעה ממושכת הגענו לאזור קיבוץ רעים, שם התקיימה מסיבת הנובה. ראינו שם קרב ירי של מחבלים מול שוטרים, שבו נראה היה כי המחבלים מנצחים. חסמתי את המחבלים עם הטנק שלא יפגעו בשוטרים. הטען, שהיה בסוג של הלם קרב, יצא מהטנק ללא הנשק והלך לשוטרים.

לאחר מספר דקות ראיתי את המחבלים מסתובבים בביטחון סביב הטנק. הבנתי שהשוטרים נהרגו והטען גם. (אני לא יודע בוודאות פשוט לא ראיתי אף חייל או שוטר בחיים). ראיתי כ 5-10 מחבלים מטפסים לי על הטנק והייתי מוכן עם ה m-16 לכיוון מדף המפקד שהיה הפתח היחידי. דרך הפתח ראיתי מחבל. הוא גילה שיש חייל חי בתוך הטנק, נבהל וזרק עליי את הנשק שלו. בתגובה יריתי בו וחיסלתי אותו. לאחר מכן נכנסתי מהר לתא נהג בזמן שזרקו לי כמה רימונים לתוך הטנק, חלקם התפוצצו וחלקם לא. למזלי הספקתי להיכנס לתא הנהג. הרגשתי את ההדף ושמעתי את קולות הפיצוץ. במזל לא נפגעתי.

נסעתי משם תוך שאני דורס מחבלים ובכוונה משתולל עם הטנק ועושה בלגאן כדי להעיף אותם ממני. דרסתי גם כמה רכבים נטושים והמשכתי להתרחק מהאזור, עד שהטנק כבר כמעט לא זז וכל החלק האחורי שלו עולה באש. הטנק נעצר. בדקתי שוב את הדופק של התותחן שלי, אריאל. הפעם לא היה דופק וגם הנשימות הפסיקו. הבנתי שאין לי ברירה אלא לעזוב את הטנק העולה באש כיוון שיש מחבלים בעקבותיו, ויצאתי ממנו. יצאתי עם קסדה שכפ"צ ונשק.

פגשתי 3 אזרחים, אחד הרוג, אחד פצוע ואחד שלא נפגע. הם היו מאוד לחוצים. הכנסתי אותם אל הרכב שלהם ונסענו משם כשאני נוהג (לפי מה שזכור לי שמם היה צורי ואביעד). נסענו דקות אחדות עד ששמנו לב שאנחנו מכותרים. בשלב הזה התחלפתי עם צורי שינהג מכיוון שלי היה נשק ויכולתי לתפעל במידת הצורך. נעצרנו באיזשהו שלב באמצע היער והתחבאנו חצי גוף מתחת לרכב שלהם. לאחר כ 40 דקות בהן אנחנו שומעים הרבה צעקות של ערבים והרבה ירי, העמדנו פני מתים.

כחמישה מחבלים לא חמושים התקדמו לכיווני, חשבו שאני מת וניסו לקחת לי את הנשק. יריתי וחיסלתי את אחד המחבלים שניסו לקחת לי את הנשק. נאבקתי בהם תוך כדי שהם דופקים לי סלעים בראש, שברו לי את הלסת, ארובת העין, הלחי, האף והמון שיניים, וחתכו אותי עם סכין, ובזכות זה שהייתי עם קסדה הם לא הרגו אותי אלא רק פצעו אותי קשה. הצלחתי להדוף אותם בכל כוחותיי אך הם הצליחו לחטוף לי את הנשק וניסו לירות בי אך לא הצליחו (אני לא יודע למה).

ברחתי במשך כמה דקות עד שהגעתי לשיח שבו התחבאו גבר ואישה. התחבאתי איתם בעודי פצוע במצב כזה במשך בערך 6 שעות, בהם מחבלים עוברים ליד השיח ובמזל לא מסתכלים עליו ורואים אותנו. במהלך 6 שעות המשכתי לדמם מהפנים. הגבר והאישה האזרחים עזרו לי מאוד וגם זיהו מתי הגיע החילוץ. הרבה בזכותם אני חי. בזמן שטופלתי בסורוקה ניגש אליי אזרח פצוע קל מרסיסים והחל לברר האם אני הטנקיסט שהצליח להסיח את דעתם של המחבלים ושבזכותו ניצלו מאות מאירוע המסיבה.